’פלסטין לא חברה,משקיפה’
הגלות של יעקב הפכה אותו מבן מפונק ואהוב של אמו לעבד המרצה עשרים שנים של עבדות, גלות, עוני וחוסר כל, המשתוקק לדבר מה ולא מקבלו, ומרומה בעצמו כפי שהיטיב לרמות את אחיו.
ב-29 בנובמבר 2012 שדרג האו"ם את מעמד הפלשתינים באו"ם והכיר ב"פלסטין" כ"מדינה משקיפה" שאינה חברה.
האירוע הזה התחבר לי היטב עם פרשת השבוע (פרשת ’וישלח’) המספרת על אחד משני הקטעים המרגשים אותי עד דמעות בכל פעם שאני מלמדת את תלמידי ושניהם קשורים בפיוס בין שני אחים אחרי ריב ארוך, מורכב, עמוס ברגשות , יצרים ואגו.
מכיוון שאני רוצה להתמקד בפיוס בין שני עמים ברשימה זו, אספר הפעם על המפגש של יעקב ועשיו ( הקטע המרגש השני הוא של יוסף ואחיו)
"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא...ויִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ." בראשית לג 1-4
אני חושבת שהדבר שמטלטל בקטע זה הוא המעבר החד מרגשות של פחד ושנאה לאהבה ופיוס.
אחד הדברים הנפלאים בעיני בהתפתחות של אדם היא יכולת ההשתנות.
יעקב, מבחינת עשיו, עשה לו עוול גדול. הוא לקח לעשיו את מה שהיה שלו את הבכורה, את הברכה של האב, את הירושה.
עשיו מרר בבכי כשגילה את התרמית ושנאתו אל יעקב גדלה והתעצמה עד שהיה ברור ששפיכות הדמים הופכת לסכנה ממשית.
בזכות החושים האימהיים הבריאים של רבקה, יעקב עזב את המשפחה כדי לחפש כלה, לכאורה, אצל משפחתה הרחוקה של רבקה, כשכל רצונה של האם היה ,למעשה, להציל את בנה יעקב מרצח.
אין לדעת אם זו הייתה תוכנית אלוהית, שיעקב יאלץ לשבת בגלות עשרים שנים, לפני שהוא חוזר לביתו עם נשיו וטפו ומתפייס עם עשיו, אך ידוע הוא שהשלום והפיוס דורש זמן הבשלה. בעיקר כשהוא מגיע לאחר מטען כל כך כבד של רגשות קשים ומעשים של עוול.
אם יעקב היה מקבל את מבוקשו, ומתחתן לאחר שבע שנים עם רחל, יתכן שהזמן לפיוס עוד לא היה מבשיל וסוף הסיפור של המפגש בין האחים היה מסתיים בטרגדיה.
בזמן שיעקב היה בגלות בחרן ועבד את לבן, אחי אמו, עשיו בעצמו התחתן, נולדו לו ילדים, הוא התעשר ולא חש עוד כקורבן מתוסכל ונגזל.
"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" 9.
זה המקום שבו צריך לעמוד כדי להיות מסוגל לסלוח כמו שאמרו כבר חכמים לפני, שהנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה.
וצריך גם לשלם מחיר על עוול שעושים.
הגלות של יעקב הפכה אותו מבן מפונק ואהוב של אמו לעבד המרצה עשרים שנים של עבדות, גלות, עוני וחוסר כל, המשתוקק לדבר מה ולא מקבלו, ומרומה בעצמו כפי שהיטיב לרמות את אחיו.
רק לאחר ששניהם השלימו את החסר להם, הם הפכו להיות בשלים לפיוס, כשברור שהמוחל היה צריך להיות עשיו, ומבקש הסליחה והמפצה, צריך להיות יעקב.
כל זה בא לידי ביטוי ברגע המפגש ביניהם. יעקב המפוחד עד אימה מנקמת אחיו, שולח שליחים עם מתנות שירככו את ליבו של עשיו עד לרגע המפגש וכשהוא רואה את אחיו מרחוק הוא משתחווה לו שבע פעמים תוך כדי הליכה לקראתו, דבר המצביע על כניעה ,כבוד ובקשת מחילה.
לעומתו עשיו נמצא ברגע המפגש במקום כל כך בטוח, כל כך לא מפוחד, שהוא רץ לקראת אחיו ומחבקו ורגע הדמעות, שהוא רגע השיא של הפיוס.
דמעות שבאות לטהר את העוול, את הכאב ואת כל השנאה שהייתה ולפנות מקום אמיתי ונקי ליחסים חדשים של קרבה.
איך זה מתקשר לסכסוך שלנו עם בני דודנו הפלסטינים?
אם אנחנו רוצים שיום כזה יגיע גם אלינו, אין ספק שאנחנו צריכים לעמול קשה כדי לרכך את ליבם.
זה לא משנה אם התוכנית שנהיה כאן היא אלוהית או לא. מה שמשנה זה שהם, מבחינתם, חשים שנעשה להם עוול. שנלקח מהם משהו שהיה שלהם.
יעקב לא החזיר לעשיו מה שנלקח, אבל עשיו ראה שגם בלי לקבל את מה שהיה שלו, הוא הצליח להגיע למקום של הצלחה ושגשוג.
מתי הפלסטינים יהיו במקום הזה ?
מה צריך להיות להם שאין להם עכשיו?
האם 65 שנים של סכסוך ושפיכות דמים הם זמן הבשלה מספיק לפיוס?
האם אי פעם נוכל להגיע לפיוס עם מי שלעולם לא ננסה להבין את הצד שלו באמת?
האם אפשר לעשות שלום מהמקום של להיות צודק וחזק בלבד?
האם ניתן לעשות שלום רק עם מקל ולכרסם לבד את כל הגזר?
כל אלה הן שאלות חשובות לקובעי המדיניות ולעם שלנו שבעוד חודשיים יבחר את הממשלה שתוביל אותו לקראת ארבע השנים הבאות .
