צ`פינה – ביקורת על ספר הביכורים של נגה אולמרט

את נגה אולמרט זכיתי להכיר לפני שנה, כאשר פרסמתי את הגיליון של "עט לשירה" בנושא סליחות. השיר ששלחה אלי שובץ בגיליון זה, והיה לדבריה אחד מבין השירים הראשונים שנחשפו בפני רבים. בשנה האחרונה נגה שקדה על ספר שיריה הראשון ומיד לאחר שהגיע נרתמתי לקרוא אותו במלוא הקשב והעניין. נגה הינה ילידת גואטמלה, אם לשתי בנות, אחות מוסמכת לפסיכיאטריה ועיתונאית לשעבר. בשנים האחרונות היא מתמודדת עם המחלה טרשת נפוצה.

ספר שיריה מחולק לשבעה שערים, ובסקירה זו אדון בכל אחד מהם בנפרד וכן בתמה המרכזית המקשרת ביניהם.

השיר הראשון הפותח את הספר הינו של לאה גולדברג "למדני אלוהי" שלמעשה מהווה תמצית של הספר כולו – ומתאר את הרצון להנאה מהדברים הקטנים של החיים, לרבות ועל אף החספוסים שבדרך. השיר המובא אחר כך הינו שירה של נגה החותם במילים "כאן./ הגעתי לירח", רמיזה שממקום גבוה זה הדוברת רק תנמיך קומתה.

שמו של השער הראשון נקרא "נטעתי עוצמה בבנותיי", ועוסק במעברים – מהארץ לגואטמלה (עיר מולדתה) ובין חייה לפני ואחרי המחלה ("האישה שהייתי/ התייבשה כמו שזיף,/ נמרטה כמו חמציץ,/ נסעה לאיבוד."). מתוך שיריה ניכר הרצון לחזור להיות בריאה, חופשיה, ולהצליח לשאת את הכל. רצון שקיים במציאות כמו גם בחלומות ("בחלומות הכל ברור / אני רצה בשדה צהוב, החרציות נוטפות זהב/ וריח האביב...לכאן/אגיע גם מחר.") וביחסיה עם אהובה ("אורות הלילה נצצו/ כמו זיקוקים ,/ הרוח סער כמו ג’ולייטה של פליני./ היה לנו חג פרטי/ לאהבה.") תוך כדי קריאה היא מספרת על שתי בנותיה– שאף הן מהוות אלומת אור של כוח בחייה, חרף מצבה הפיזי ("בשבילך אחצה כל חומה./ את תמשיכי לזרוח, תמיד במרכז/ של חיי, תמיד נדיבה באורך." "כשהבנות שלך כבר יהיו/ בבית הספר, את תיכנסי לחדריהן, את תנשמי את האוויר הלכוד/ בשמיכות, תשאפי עמוק-עמוק/ תחזיקי חזק בתוכך את/ ניחוחות הבריאה שבראת/ ותצאי שוב לקרב").

השער השני, "חיים שלמים במזוודה" מעיד על כך שהחיים הקודמים נארזו ונחתמו, ומעתה ואילך פניה מועדות למסלול אחר בחייה. הדוברת מתארת את קשייה הפיזיים במצבי היום- יום: באכילה, בהליכה, מול קרוביה ואף מול עצמה ("אתם רואים את התנועות/  הגסות. אתם רואים את הידיים/ שקופצות- / מופע פסיכוטי/ מחובר / לפנים יפות ועייפות".) על אף כל אלו, היא עודנה מבקשת להאמין שיכול להיות אחרת ומוקירה את החוזקות בתוכה ואת הרגעים בהם הייתה בריאה.

השער השלישי, "שלוש אותיות פשוטות" – שמדבר על האותיות היוצרות את המילה "נכה", עוסק ברצון לזכות באהבה והכלה מסביבתה, זאת תוך כדי תחושת ייסורים ואי נוחות, שבאה לכדי שיאה בשיר "סליחה" בו היא מתארת כיצד אמה באת השמונים ושלוש רוחצת אותה באמבט, ומסייעת לה בפעולות הפשוטות ביותר (אנקדוטה קטנה- שיר זה ראה אור בגיליון שציינתי לעיל). בפרק זה מובא השיר "דוהר" ובו משתמשת הדוברת בהאנשה של הסוס, כסימבול לתקוותה לדהור כמוהו באצילות בכיווני החיים, חרף מצבה הגופני ("וגם הסוס לא מת באמת./ לפעמים הוא מעיר אותי / ואני מקשיבה היטב, / כשהוא דוהר אצלי / בערבות הלב.").

השער הרביעי והחמישי הנקראים: "לא הצלחתי לעצור את הזמן" ו"אפילו האביב מסרב להיכתב",  מתכתבים עם תחושת הערגה שניכרת בפרקים הקודמים, ומתארים את הרצון לשוב לקרבה עם בנותיה, לפשטות הפיזית- נפשית ולאישה שהייתה פעם ("פעם רציתי לחיות, רציתי עוד / רציתי בלי די-/ ודי.").

השער השישי "סורי חולי" הינו פואמה נוקבת, חודרת ומטלטלת, שבה הדוברת מחליפה דין ודברים עם מחלתה במבט מפוקח, שגם הוא כולו תקווה לשחרור.

הפרק האחרון החותם את הספר "כאילו בלעתי מדבר" מתאר את תהליך ההתפקחות והרצון העז, על אף הכל, לאחוז בחיים ("העבר עבר. עכשיו תחיי: / תלי את זיכרונותיך מול עיניך./ תראי כמה שמחת, תראי כמה / רכות פניך כשאת חולמת. / תתענגי, תשילי דאגה,/ תבשילי נחמה./ הזמן שלך/ עוד לא נגמר- / רק השתנה.").

כמישהי שסובלת אף היא ממכאובי הגוף, אך לרוב שומרת זאת בחדרי חדרים, אני רואה בהוצאת ספר שירים זה תעוזה גדולה המאפשרת מקור להזדהות ונחמה. העוצמות של הדוברת אינן ניכרות רק בחשיפתה גרידא אלא ביכולת לפרוט את רגשותיה ומחשבותיה ליצירות מכמירות לב, הנוגעות בכל נפש ונפש. הספר כתוב בשפה נהירה לכל קורא, ובנוי כיומן מסע מטלטל שלא ניתן להניח לו במהלך הדרך. הקריאה הרציפה מאפשרת להישאב לסיפורה של הדוברת, להתחבר אל מסלול חייה שהוסט ולשאוב חוזקות מתעצומות נפשה המאפשרות לה להמשיך את חייה למרות ועל אף.