”בית וצלו” - ביקורת על ספר השירים השישי של ברכה רוזנפלד
לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את ספרה השישי של המשוררת ברכה רוזנפלד. ברכה הינה משוררת, מתרגמת, מבקרת וכן עורכת ומנחה של סדנאות כתיבה. שיריה ראו אור בארץ ובעולם ולא בכדי שניים מספריה זכו גם בפרס איגוד סופרי ישראל. להמשך קריאה, כנסו...
מכותרת הספר "בית וצלו" כבר ניתן להבין את התמה המרכזית סביבה ינועו השירים –השאיפה של הדוברת לחוף מבטחים המתבררת כחמקמקה וארעית כצל. הספר ניחן בעולם דימויים עשיר ועומק פיגורטיבי. הוא מחולק לשבעה פרקים בהם חושפת הדוברת פיסות משמעותיות מחייה, שניתן להקבילם בעיניי לשבעת ימי הבריאה.
כפי שבסיפור הבריאה נוצר העולם ביום הראשון, כך בפרק הראשון-"בית" נולדת הדוברת ובו ברגע חל הניתוק הראשוני מהמקום בו ניתן היה לראותו בעיניה כבית ("נחתי למנוחה/ אצל עצמי/ חיפשתי בית במרתפי זיכרוני/ חשבתי על ביצית ברחם אמי – פעם היה לי בית"). לאחר מכן מתוארת התקופה השנייה- בפרק "בתי המבוכות", הלוא הוא בית ילדותה בגלות. קור עז מאפיין את מערכות היחסים הביתיות כמו גם מערכות היחסים החיצוניות. זאת כפי שניתן לראות מקשריה עם הוריה ("צערו של אבי היה מנענע את עריסתי/ געגועיה של אמי חיתלו את גופי הזעיר") ובגילויי האנטישמיות מסביבתה עקב זהותה ("בחורף היו מיידים בי כדורים/ של שלג, לא אבני פחם./ יהודייה!/ עד היום אני נרדפת קריאתם"). בין לבין ניכר הצורך במקום לאחיזה ופורקן– שמתבטא בבריחה לעולם הדמיון וכתיבת שירים ("אני יהודייה פולניה/לפעמים זה מה שעולה בגורל/אחר כך לא יודעים מה לעשות/ עם הפיס הזה / אחר כך הופכים לישראלית/ ושוב לא יודעים/ אחר כך/ כותבים שירים). בפרק השלישי –"הבתים שלנו" חושפת ברכה את המעבר לארץ ישראל, חייה וחיי משפחתה במעברה. תיאוריה נעים בין בית העבר לבית ההווה ("אל המקום אותו עזבנו/ ואל המקום בו כבר שהינו/ חשנו מידה שווה של געגועים"), בין ההסתגלות לשמש היוקדת הארצישראלית לבין הקרה הנוכרית, בין "חבלי געגועים וקרסי שכחה". זאת תוך רעב תמידי לדבר מהותי שחסר, שמשול ליציבות הביתית שאינה ("תמיד היה איזה רעב למזון צבעוני"). על כן הצירוף "הבתים שלנו" מסמל למעשה את תחושת הפיזור והתנודתיות כבמוטיב "היהודי הנודד"- שאינו מוצא לו מקום. פרק זה חושף את הניסיון להתנתק מן העבר עד כדי מחיקה מוחלטת, תוך שאיפה לתחושת שייכות ואחיזה. אם כי העבר ככל עבר ממשיך ומשתלח ("היא הולכת וזרה/ ברחובות של עלפון נוכרי...רק המבט שלה/ המקועקע בתוך שמשה/ בזיכרוני חקוק/ בוער"). אף על פי כן בעזרת הדמיון וכוח המילים היא משמרת תקוותה על אף הארעיות שבמעברה ובצריף ("ובתוך בועות סבון ריחניות/ ראיתי אגמים, ראיתי יערות/ ובתוך אגם אי/ ובאי ארמון/ ואני הנסיכה/ רגלי משתכשכות במימי הממלכה/ וכשהיה שערי חפוף למשעי/ אמרה: - לא לחלום!/ מהרי, קחי סמרטוט,/ נגבי את הרצפה!"). בפרק הרביעי- "הכי קרוב לאושר" אנו מתוודעים לברכה כאישה בוגרת יותר, אמא וסבתא. מכאן מובן בהחלט שם הפרק, שכן הכי קרוב לאושר – הוא למעשה הכי קרוב עבורה לתחושת הביתיות, כאשר היא שולחת שורשיה כעץ ומרחיבה את המעגל המשפחתי ("פעם חשבתי, שחיתולים צואים/ בגדים מוכתמים/ חול על השטיחים/ בוץ בסוליות/ וקשקושים על הקירות/ הם לכלוך ועבודות כפייה/ היום אני יודעת /שהיה זה/ הכי קרוב/ לאושר"). ביראה ובגעגוע מגיע הפרק החמישי- "אבי" החושף את מארג היחסים בין השניים. פרק זה מעיד שעל אף חלוף הזמן המקורות הנוכריים עודם בדמה והריקוד הקבוע בין הרצון להתקדם לבין המבט לאחור ממשיך בסחרורו גם בבגרותה. בפרק זה גם ניכרת הכלה של הקור שתואר בפרק השני, באהבה בוגרת והשלמה ("אבי זורם אלי, על קצפו המאדים/ עם המילים שלא אמרתי לו כשעוד היה/ ספן עיקש בים מעשיו הטובים,/ מותח חבלים, מנפח מפרשים/ ומפליג/ בדאגתו/ לי"). הפרק השישי- "גלגולים" מסמן את המטמורפוזות שהינן שלוחות דמיון של היוצרת. אלו חושפות את האמביוולנטיות שבין הצורך לחופש לבין הרצון לקבוע והידוע ("אני הבית שגר בתוך עצמו/ ואני החדר הפרוץ"). הפרק השביעי-"עודני מחפשת" מסתיים בשיר "בתוך עצמי". שיר זה חושף את האמת הפשוטה ששזורה כחוט השני לאורך כל שבעת הפרקים בספר. הבית הוא לא בארצות הגויים ואף לא במעברות או בצריפים. הוא לא בקשרי הדורות הבאים ולא בקשרי העבר המשתלחים. הבית קיים באוצרות הדמיון והמילים – והוא בתוכה. בהקבלה לסיפור הבריאה, כך ביום האחרון בו האדם כבר מושל בעולם, כך גם הדוברת מושלת בעולמה הפנימי ובאמצעותו בוראת את יסודות ביתה.
השיר המופיע בגב הספר- "מי גשמים" לצד תמונתה של ברכה:
