ה”קאנדי קראש” של שלמה // עינת מיזהר
אחת הסכנות המקצועיות הגדולות יותר של מורה היא סכנת השחיקה. השבוע חשבתי על זה באופן מיוחד כשנכנסתי לכיתה ולימדתי את פרק י"א בספר מלכים א, כמדי שנה בשנה, במשך כל 25 שנות הוראתי.
כתבתי על הלוח את נושא הפרק וביקשתי מכל התלמידים לפתוח את ספר התנ"ך. הזכרתי לעצמי שוב שאני אמנם מכירה את הפרק הזה בעל פה, אך לתלמידים היושבים בכיתה תהיה זו הפעם הראשונה. פעם ראשונה שישמעו את שמות הגיבורים, המקומות והפעלים המוזרים של שפת המקרא.
פרק י"א מספר על סוף ימיו של שלמה המלך, כשהדגש בפרק הוא הבלטת החטאים של שלמה כהצדקה לעונש החמור שיגיע בפרק הבא, התפלגות ממלכת ישראל.
אין מורה לתנ"ך שאוהב את כל הפרקים במידה שווה ואני מודה, שהפרק הזה הוא אחד מאלה שאני אוהבת פחות. אחת הסיבות לכך היא פירוט היתר שנותן המספר על חטאיו של שלמה. כך למשל כשהוא כותב:
" וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת"
..."וַיַּטּוּ נָשָׁיו, אֶת-לִבּוֹ. וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים"
(פס’ א-ד)
אם הייתי תלמידה בכיתה יוד הייתי אומרת לסופר המקראי: ’טוב - חפרת לנו! הבנו שיש לו בעייה עם נשים והוא מושפע’...
מעבר לרשימת מכולת המכילה את כל חטאי שלמה כלפי אלוהים והטפת מוסר אין בפרק הזה דבר נוסף ואם ניקח את העובדה הזאת ונוסיף לעובדה שלימדתי את הפרק הזה כל שנה בשנות הוראתי הרי שיש לי כאן אתגר כפול ומכופל. איך אני מקריאה את הפרק הזה ומלמדת אותו בלי להרדים סופית את הנוער העייף ממילא?
כך מצאתי את עצמי בשיח פנימי מזכירה לעצמי שהתלמידים שומעים את הפרק פעם ראשונה, ועלי להקריא אותו הכי מעניין שאפשר. גייסתי את כל הכישורים הדרמטיים שלי והתחלתי להקריא את הפרק כאילו היה פרק בסדרת מתח שבו אנחנו עתידים לגלות עוד רגע את שם הרוצח הנתעב...
לאחר מספר שורות עצרתי והסברתי את מה שקראתי בעברית מדוברת נוסח 2013, תיבלתי במעט סלנג עכשווי, קורטוב הומור וכמה ציורים על הלוח שניסו להמחיש את השמות המוזרים של העמים או האלילים שזה עתה הוזכרו ונשמעו לתלמידים כמו ערים בארץ סין העתיקה.
השתררה דממה, והעיניים נישאו אלי. הם מקשיבים! הייתכן שהם שלי? הייתכן שהצלחתי לכבוש אותם כנגד כל הסיכויים בכלי נשק שכולו טקסט עברי עתיק בכריכה לא אטרקטיבית? לא הייתי בטוחה.
שני תלמידים התחילו דיון ביניהם ואצבע הורמה. עצרתי את סיפור המתח והם שאלו:
"המורה, מי לדעתך מלך יותר מוסרי, דוד או שאול?"
"לא! לא!" ,אמר התלמיד השני, "מי לדעתך טוב יותר אל העם, דוד או שאול"?!
לא היה להם מושג למה חייכתי. הם לא הבינו שזה הרגע שבו לבי נמס. הם לא ידעו שזה היה הרגע שלמענו אני מלמדת שוב ושוב אותו ספר כל כך הרבה שנים. הם לא מודעים לכך שזה הדלק שמסיע אותי מביתי החם והנוח, מדי בוקר, אל הכיתות הדחוסות בבני נוער תזזיתיים המתלהבים ממשחקים כמו "קנדי קראש", המכונה "אופיום להמונים".
יצאתי מחוייכת מהשיעור, מרגישה שניצחתי הכל, רק כי יש עוד כמה תלמידים בישראל החילונית 2013 שמתווכחים ביניהם מי המלך הטוב או המוסרי יותר - שאול או דוד. בדיוק כמו שהורי התווכחו ביניהם, כשהייתי ילדה, בדיוק כמו שאני התווכחתי איתם כשבגרתי. אותה ישראל בה מעסיקים חוקרים במדעי ההתנהגות ומדעי המוח כדי לגרום ל’משתמשים’ במשחק מחשב לחזור ולשחק שוב, להתמכר ולעבור שלבים.
ואני בכלל רציתי ללמד על ה"קנדי קראש" של שלמה...