התנתקות עכשיו // עינת מיזהר
התנתקות מהמולת היום יום, מהלחץ בעבודה, מהכבישים, מהחדשות והעיתונים - נדרשת לכל אדם על מנת להיות בריא , להוריד מתח, למלא משאבים ולחזור מפוקס יותר למציאות שלו.
כשאדם יוצא לחופשה הוא עושה את זה בין השאר כדי להתנתק. התנתקות מהמולת היום יום, מהלחץ בעבודה, מהכבישים, מהחדשות והעיתונים - נדרשת לכל אדם על מנת להיות בריא , להוריד מתח, למלא משאבים ולחזור מפוקס יותר למציאות שלו.
אך האם ההתנתקות בעם כמו שלנו היא אפשרית?!
משפחתי, כמו עשרות אלפי משפחות אחרות, ארזה את מיטלטליה ויצאה לנפוש ביחד, כאן בארצנו. מה לעשות? כשאימא מורה המחיר הוא בין השאר בחופשות, שהן תמיד תהיינה במקביל לעשרות אלפי משפחות אחרות. ככה לפחות עד שתצא לפנסיה. (אלא אם אמא תישבר קודם...)
לאלה מבינכם שחושבים : ’או, הנה היא הולכת שוב להתלונן על הישראלי המצוי’ אני מרגיעה ואומרת - לא! זה נדוש. התלוננתי עליו מספיק בפוסטים קודמים, ומי שנוסע לנפוש בתוך ישראל עם המוני בית ישראל לא צריך לצפות לשטח סטרילי...
אני מדברת על ההתנתקות מהחדשות, להתנתקות מהטרגדיות של עם ישראל.
ביום הראשון של החופשה עוד קיבלנו יום של חסד. לא קרה שום דבר שהגיע אל אוזנינו...אך כבר למחרת, במלון שבו שהינו, החליטו באדיבותם הרבה, לחלק לכל אחד ואחד מאיתנו את אחד העיתונים הנפוצים במדינה בדיוק ברגעים הקסומים האלה, של הקפה הראשון של הבוקר.
המציל של הבריכה בכבודו ובעצמו, עבר ופשוט הניח לנו את העיתון בידיים. חייכנו אליו חיוך אחרון, שנמחק במבט ראשון אל עבר הכותרות הראשיות והתמונות של שני הילדים שנרצחו על ידי אביהם. התחושות של הזעזוע העמוק השתלטו עלינו ומיהרנו לדפדף אל הדפים הבאים. בציפייה למה?! לא ברור כי שם חיכתה לנו הכתבה על גופת הישראלית, מהישוב לפיד, שנמצאה בגרמניה, לאחר כמעט שבועיים של חיפושים.
כהורים לילדים שבגרו ומטיילים בעצמם וכמי שחיים בסמוך לישוב לפיד ומכירים משם רבים וטובים - גם הידיעה הזאת הסבה לנו עצב עצום ודאגה רבה.
בשבת קיבלנו מבזק לסמארטפון על הצלף שירה בחייל ויום אחרי זה או לפני - על החייל שנרצח על ידי הפלסטיני שרצה לעשות משא ומתן לשחרר את אחיו מהכלא.
כל האירועים האלה באופן מתמיה גרמו לי לחשוב, תאמינו או לא, על דמותו התנ"כית של יוסף.
כן...אותו אח שהצליח כל כך במצרים ועלה לגדולה.
לפתע הבנתי שעצם ההתנתקות שנכפתה עליו מהמשפחה ומתלאותיה, הייתה זאת שכנראה אפשרה לו לשגשג ולהצליח במצרים.
הוא לא ידע מה שלום אביו, לא התעדכן בווטסאפ לגבי שלומם של אחיו על נשותיהם וטפם, לא שמע על מי שנסע, מי שחלה, מי שמת.
המעורבות הרגשית לא הייתה שם כדי לערער את שלוותו בארמון מלך מצרים. הוא התפנה כל כולו לחשוב על עצמו ועל עצמו בלבד, כפי שתמיד אהב - ללא הפרעות- וכך קנה את שלוות הנפש הנדרשת כדי להתקיים ולהתקיים טוב.
אם תזכרו מתי היה הרגע הראשון ששבר אותו בניכר תגלו שהיה זה דווקא הרגע שבו ההתנתקות הסתיימה כשפגש סוף סוף את אחיו ומיד החל לבכות ללא שליטה. המעורבות הרגשית שוב הציפה אותו והוא איבד את עצמאותו ואת שלוות נפשו שוב לעולמים כפי שכתוב בבראשית פרק מ"ה.
" וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. "
באותו רגע הבנתי שמאז אותו אירוע, אנחנו בעצם רק מנסים להתנתק זה מזה בניסיונות בלתי מוצלחים, על מנת לקבל מעט שלוות נפש ושקט מההמולה המזרח-ים-תיכונית הבלתי פוסקת, אך תמיד מגיע הרגע הזה שמחריב את הניסיון ובעקבותיו, גבירותיי ורבותי, מגיעות הדמעות.