איך מתכוננים למלחמה?
"ביטחון ישראל". "עוצמתנו". "חומת המגן הבצורה". "חרבנו מושחזת מאי פעם"."זרועותיו הארוכות של צה"ל". "מוכנים מאי פעם". הנאומים שנישאו ביום הזיכרון החולף נשמעו לי כמו הכרזת מלחמה.
הקהל שנכח ברחבת הכותל לא היה הקהל אליו היו מיועדים הדברים. יש באוויר ריח מלחמה, כך חשתי. הנאומים שנישאו נשמעו לי כמו תופי מלחמה המבשרים כי הגיע יום קרב.
האם איראן לבדה תהיה האויב? נדמה לי שנושאי הנאומים מכילים בתוכם סודות עצומים שיוודאו לכולנו רק בדיעבד ובינתיים, איך מתכוננים למלחמה?
אני לא מדברת על מדינת ישראל כלאום. אני מדברת עלי, עלינו, על אזרחי ישראל, הורי החיילים.
איך מתכוננים למלחמה? הרי אין לנו אפשרות לתגבר את צבא רגשותינו באוסף של אומץ לב ואמונה, שנתרמה ע"י מאן דהוא, בדומה לצבא המרחיב את שורות חייליו, מאמנם וצובר נשק ליום דין. אין אפשרות להתכונן נפשית לאובדן ובכך להקל על בואו.
כשאני מלמדת בשיעורי התנ"ך על חוקי המלחמה בתורה, אני מזכירה לתלמידים שהחוקים מתייחסים שונה למלחמת מצווה ומלחמת רשות.
מה שמותר לעשות במלחמת מצווה, אסור על פי חוק לעשות במלחמת רשות, ומה שמותר לעשות במלחמת רשות, אסור בתכלית האיסור לעשות במלחמת מצווה.
מי שהגדיר מהי מלחמת מצווה ורשות היו חז"ל, שהתבססו על החוקים וזיהו את הנסיבות השונות המתוארות בתורה.
מלחמת מצווה היא מלחמה שעל פי ההלכה חייבים לצאת אליה. לפי רש"י רק מלחמה שנועדה לכיבוש הארץ היא מלחמת מצווה.
הרמב"ם מרחיב את ההגדרה ומוסיף: "מלחמה נגד עמלק" - מלחמה דתית נגד האויב הרוחני של עם ישראל ומלחמת "עזרת ישראל מיד צר" - כלומר הצלה מפני אויב שקם על עם ישראל. היחס בתנ"ך למשתמטים ממלחמות כיבוש והצלה היה חריף ונוקשה.
מלחמת רשות ביהדות היא מלחמה שנעשית כדי להרחיב את תחומה של המדינה מעבר לגבולות ארץ ישראל, מטעמים פוליטיים-תדמיתיים או כלכליים. בניגוד למלחמת מצווה, במלחמת רשות חייבים ראשי העם לקבל רשות ליציאה למלחמה מן הסנהדרין.
במלחמת הרשות, בניגוד למלחמת מצווה, ישנן ארבע קטגוריות של אנשים הפטורים מלצאת למלחמה: מטעמים משקיים, מטעמים משפחתיים, מטעמי מורל ומצפון ומטעמי בריאות ונכות.
ההגדרות הברורות האלה למלחמת רשות ומלחמת מצווה, מה מותר באחת ומה מותר באחרת חסרות לי היום.
היום יש תחושה שהמנהיגים הצבאיים מכריזים על מלחמת מצווה כשהיא בעצם מלחמת רשות ("מלחמת לבנון הראשונה") ומלחמת רשות שהיא בעצם מלחמת מצווה ("מלחמת יום כיפור").
אנחנו לא תמיד חשים אמונה וביטחון בדברי ראש ממשלה כשהוא מכין אותנו למלחמה הבאה ומתאמץ להסביר שהיא אכן מלחמת מצווה. בימי התנ"ך הדרך לגייס את אומץ הלב והאמונה הייתה ממש ערב היציאה לקרב.
"וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם.
אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם.
כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".(דברים כ’) "