החברים מהתיכון
ימי החופש הגדול הולכים ואוזלים ואני נאחזת בקצותיו בחוזקה ומנסה למצות את שאריותיו עד תום.
אחד הדברים המשמחים שהחופש הגדול מאפשר לי לעשות הוא לטפח חברויות שהוזנחו, בעיקר בשל חוסר הזמן שבחיי היום יום ששואב אותנו אל הפעילויות ברמה ההישרדותית בעיקר ופחות מאפשר פנאי לרוח ולנפש. החברויות שזוכות לעדנה באופן מיוחד בימי החופש הן דווקא החברויות הישנות והטובות מימי התיכון.
המפגש עם החברים מאז הוא תמיד מרגש באופן מיוחד. מפגש שנוגע בנפש פנימה ומפתיע בתובנות שהוא מביא אל המציאות היום-יומית. מעט מהתובנות שהמפגשים הללו הביאו איתם אשתף כאן אתכם. בחברויות הישנות מפעם, אתה מגלה שאוהבים אותך בגלל מי שהיית בגיל 16-17, כשעוד לא היה חשוב לאף אחד מה המעמד שלך, מה מצבך המשפחתי, הכלכלי, מה אתה עושה בחיים.
אוהבים אותך כי הייתה כימיה בין שתי נשמות והכימיה הזאת נותרה כשהייתה, גם אם לא התראיתם 20 שנה. התוכן שנוצק לקשרים אז, השירים שאהבתם, הטיולים שטיילתם יחד בתנועה, המכתבים שכתבתם זה לזה ונשמרו עד היום, הם התוכן שקיים בקשרים המיוחדים הללו.
כמורה בתיכון אני מביטה בנערים ובנערות שאני מלמדת ומחנכת ומתחברת באמצעותם לאותה נערה שהייתי.
רק אז אני יודעת עד כמה משמעותית תהיה התקופה הזאת בחייהם לטוב ולרע.
הם לא יזכרו ממנה נוסחאות במתמטיקה וגם,לצערי, רבים מהם לא יזכרו את כל הוגי הדעות שאני מלמדת , אך החוויות שהם חווים בבית הספר עם החברים,בעיקר, אך גם עם המחנכים ו’המורים לחיים’, הם הדברים שיקחו איתם לתמיד.
כשתלמידה מגיעה אלי עם דמעות בעיניים ומספרת לי שהיא איחרה לשיעור כי רבה עם חברה טובה שלה, אני מאפשרת לה להכנס לכיתה ויודעת שהריב הזה משמעותי מאד עבורה. בדרך כלל אין לי הרבה יכולת לעזור והדינמיקה של הדברים עושה את שלה, אך הזיכרון של החברויות המשמעותיות שיש לי מאותו גיל הוא זה שמדריך אותי באותם הרגעים ומסייע לי להיות אמפתית לתחושותיה.
גם הבדידות בגיל הזה צורבת באופן מיוחד.
גיל הנעורים הוא גיל שבו כולם מתחברים ונוצרות ’חבורות’. תחושת ההשתייכות הזאת משמעותית ומי שלא מצליח למצוא לו את קבוצת ההשתייכות שלו, אולי יותר מבכל גיל אחר, מרגיש אומלל. לאותו תלמיד לא יהיה משמעותי בית הספר, לא איכות הציונים וההישגים שלו ולא איכות מוריו. כל מה שצריך יהיה לעשות כדי לגרום לאותו תלמיד שוב לחייך הוא למצוא לו מקום שבו ירגיש טוב יותר ושייך.
האישיות המתעצבת בגיל התיכון היא השלד היציב של כל מה שיתווסף אליו אחר כך עם השנים. מי שידע לכתוב יפה אז, ידע לכתוב יפה גם כשיתבגר, מי שידע לנגן, לצייר או לרקוד יקח עימו את אותו הכישרון להמשך חייו כנכס יקר וייחודי.
לעיתים, כשאנחנו נפגשים עם חברים מהעבר, אנחנו מגלים עד כמה חלק מהם התרחקו מאותו שלד והתנכרו לו במידה מסויימת, מסיבות שונות. אך ברוב המקרים, אם מגרדים את הקליפות או משהו בנסיבות חייו משתנה, צץ לו אותו נער מוכשר, רגיש ויצירתי שנוצר אז וזוהר שוב.
לא תמיד נסיבות החיים שהחזירו אותי לחברויות הילדות שלי היו משמחות, אך החזרה אל אותם חברים, אותן שיחות נפש, תמיד מרגשת ומשמחת באופן מיוחד.
גם קהלת ידע את חשיבותה של הילדות והנערות ואמר: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ"
(קהלת י"א 9)