ניקיון כמו בשוויץ // עינת מיזהר
פנטזיות שלי על שוויץ התחילו כבר בילדותי עם הספר "היידי בת ההרים". דמיינתי לי את עצמי בהרים עם האויר הצח, עם הטבע והירוק המרהיב וחלמתי להיות היידי בעצמי יום אחד,רק לא יתומה...
הפנטזיות שלי על שוויץ התחילו כבר בילדותי עם הספר "היידי בת ההרים". דמיינתי לי את עצמי בהרים עם האויר הצח, עם הטבע והירוק המרהיב וחלמתי להיות היידי בעצמי יום אחד,רק לא יתומה...
בשבוע החולף התעוררה בי שוב התאוות גדולה לשוויץ וזה לא בשל החום הישראלי של שלהי יולי, אלא בשל כתבתו של עמיתי לדף בעיתון המקומי "חדשות מודיעין", ראש העיר הראשון של העיר מודיעין - משה שכטר.
הכותרת המשנית הייתה "ניקיון כמו בשוויץ" ובהמשך הוא מצטט את ראש אחת מהערים משוויץ שנשאל כיצד הוא מצליח לשמור על עיר כה נקייה ומטופחת, ותשובתו הייתה :
"בנוסף לפועלי הניקיון בעיר יש לי עוד מיליון פועלי ניקיון כמניין תושבי העיר".
אני מודה שליבי נצבט בקנאה עזה כשקראתי את הדברים. אני חיה בעיר מודיעין שמשקיעה כספים רבים בנקיון העיר, אך אינני מתרשמת שהיא משקיעה מספיק על מנת להעלות את המודעות של תושבי העיר לתפקידם המכריע בשמירה על הנקיון ועל איכות החיים.
שוטטתי מעט באינטרנט ללמוד מעט יותר על האופן בו שוויץ מעודדת את תפקודם של תושבי העיר כ’פועלי נקיון’ ובכלל כאנשים מעורבים בתרומה לאיכות החיים. באתר ’למטייל’ כתבה הילה פלנבאום :
"בשוויץ יש כללים רבים אשר נוגעים לתרבות הדיור. בבתים ישנים אסור להתקלח, להפעיל מדיח כלים או להוריד מים בשירותים אחרי השעה 22:00 ועד השעה 6:00, זאת מכיוון שהצנרת מרעישה וכל הורדת מים עלולה להעיר את כל השכנים. בדומה , אסור להפעיל שואב אבק בין השעות 13:00 - 15:00 בכדי לא להפריע למנוחת הצהריים, וגם ביום ראשון, שהוא יום החופשה..."
הייתם מאמינים?! אצלנו זה נשמע כמו סיפורים מכוכב אחר. למי כאן באמת אכפת ממנוחת תושבי העיר?
אנשים שומעים מוסיקה רועשת בדיצבלים מוקצנים ורק אם אתה שורד את העינוי הזה עד 23:00 בלילה, אתה מוזמן להתקשר למשטרה ולהתלונן, וגם אז יבואו, יזהירו, השכנה תצחק עם השוטר, תבטיח לו ש’הנה היא מכבה, בוא תשב איתנו תאכל משהו על האש , תשתה’...והכל יחזור חלילה.
אבל על הרעש כתבתי כבר מספיק בפוסטים קודמים, הפעם אני רוצה להתמקד בנקיון.
פחי האשפה ברחוב בו אני גרה מעלים צחנה. אנשים שולחים את ילדיהם לזרוק את פחי הזבל. הילדים מפחדים מהחושך או לא מגיעים לפתח העגלה הגבוהה, שבדרך כלל גם לא נפתחת לרווחה בשל המנגנון השבור מהטיפול האגרסיבי שמקבלות העגלות בתהליך פינויין. שקיות הזבל נשארות על רצפת חדר האשפה, הצחנה מתגברת והלכלוך נערמים ונערמים והופך למפגע תברואתי. רק לאחר חודשים ארוכים מגיע פקח, מצלם, שם שלט אתראה על קנס ומקווים לטוב.
מה עם גללי הכלבים המפוזרים על המדרכות והגינות הציבוריות בהמוניהם?! הכמויות בלתי נסבלות.
כבעלת שני כלבים ההולכת איתם לטיול שלוש פעמים ביום ולא מתביישת להתכופף ולאסוף אחריהם, אין דבר המקומם אותי יותר מלראות את האדישות של בעלי הכלבים הנמנעים מלעשות זאת.
אינני יודעת כמה פקחים יש בשרות הוטרינרי , אך אין לי ספק שאין להם שום אפשרות להשתלט על כמות בעלי הכלבים הסוררים החיים בעיר ביחס המספרי הקיים כיום.
תפקיד העירייה הוא לאכוף יותר את החוקים ולעשות פעולות להעלאת המודעות של תושבי העיר לחשיבות נקיון העיר ואיכות החיים בה, ואם התחלתי עם שוויץ, למה שלא אסיים עם דוגמה לכך?
בעיר לוצרן בשוויץ, כדי להעלות את המודעות של תושבי העיר לנקיון, הציבו פחי אשפה ברחבי העיר כאלמנטים המשתלבים במשחקי מדרכה חכמים כמו קלאס, מבוך ושלושה מקלות, שהופכים את השלכת הפסולת לפח, עבור הילדים והנוער, לחוויה מהנה. תמונות ניתן לראות באינטרנט באתר "בא-במייל".
כשחשוב לראש העיר שעירו תהיה סמל לאיכות חיים - עליו לפעול באופן נמרץ יותר בכיוון זה, לתשומת ליבו של קורא העיתון המסור ראש העיר חיים ביבס שבא לכאן כדי להשאר, על פי דבריו, עוד שנים רבות.
אולי מומלץ לו לנסוע לשוויץ כדי ללמוד שם איך זה מתבצע. אם הוא זקוק למישהי שתלווה אותו בסיור הלימודי, אני מכירה אישית אחת שמתנדבת ללוות, לרשום ואחר כך גם לכתוב פוסט על הדרך בה הוא יישם בהצלחה את השיעור המהנה...