מורה במצב קטטוני // עינת מיזהר
אני מביטה בעצמי במראה ושואלת לאן נעלמה האישה שאני מכירה. האישה הפעילה, המעורבת, האכפתית, המְרַצָּה...בקיצור האישה הנמרצת.
הכול בגלל החופש הגדול.
אני מביטה בעצמי במראה ושואלת לאן נעלמה האישה שאני מכירה. האישה הפעילה, המעורבת, האכפתית, המְרַצָּה...בקיצור האישה הנמרצת. במקומה יש כאן מישהי עצלה, נהנתנית, שרק רוצה להעביר את הזמן בנועם, רגיעה והנאה.
מה שמרגיז אותי, אני מרחיקה ממני, מה שדורש ממני עבודה - נדחה. לעורכת העיתון שלי אני מסבירה שאני במצב קטטוני של מורה בחופש גדול וזה גם ההסבר ששומעים בני משפחתי, חברי לקבוצות הפייסבוק האידיאולוגיות השונות, גופים פוליטיים כאלה ואחרים...בקיצור כמעט כולם.
אל ערמת הדואר שנערמה לה בפינת האוכל במהלך חודשים ארוכים אני מסרבת להגיע ואם אני מכריחה את עצמי - היא פשוט נתקעת באמצע התהליך בערמות של מכתבים שמוינו, כשאני מנפנפת לשלום לכלבים ויוצאת בסערה לעוד פגישה כיפית עם החברות.
זה לא ששום דבר לא מעצבן אותי בימים אלה. עדיין קיימים גורמים לכעס רב, הסירו דאגה מלבכם, אלא שזה לא יאיר לפיד והתקציב הנוראי של הממשלה (כי אני מכבה את הטלויזיה ומדמיינת שזה לא קרה), זה לא אנשים לאומניים שנאבקים עד חורמה כדי להפוך את מדינת ישראל למדינת היהודים הטהורים בלבד (כי אני מתעלמת מהפוסטים שלהם בפייסבוק, וזאת לאחר שהמשטרה התעלמה מהתלונות שהגשתי על גזענותם).
היום מה שמצליח לעצבן אותי זה המחיר שגובים בכניסה לחוף ’פלמחים’, אליו אני רוצה להגיע מידי יום, אך התעריף של שמורת הטבע פשוט לא מאפשר לי את זה, כי כניסה לחניה עולה 30 ש"ח ( גם כשאין שירותי הצלה במקום ויש רק שני מתקני שירותים בחוף מאד לא מתוחזקים).
מידי יום אני מביטה בלוח השנה וסופרת כמה ימים עוד נותרו לי לדגור על ביצי החופש שלי ומבכה כל יום שעובר.
במובן הזה המורים והתלמידים דומים זה לזה , בעיקר כשמדובר בתלמידים בחטיבת הביניים ובתיכון.
מהרגע שנגמרו המשימות שצריך לעשות והחופש הגדול מתחיל הם נמצאים במצב נהנתן קיצוני ולא יועילו כל התחינות של הסובבים וכל ההסברים על מטלות וחובות, הנפש פשוט חפצה לנוח מהכול וממאנת לשתף פעולה עם כל דרישה להתעלמות ממנה.
אני פוגשת את התלמידים שלי מידי פעם ברחובות העיר או בשווקים והם קורנים מאושר. אנחנו מחליפים מבטים כבעלי סוד משותף ונפרדים אלה מאלה בברכת ’תמשיכו ליהנות מהחופש!’ זה המינון המתאים להם ולנו להכיל זה את זה לאחר שנה אינטנסיבית של לימודים בחברותא.
ולגבי תחושת האשמה, אם שאלתם, זה לא שאין רגעים שבהם היא מזדחלת ומכה אותי בשבט פיה על כך שאינני יעילה ואינני מנצלת את הזמן כראוי, אך כשזו מעיזה להתנשא עלי, אני מחזירה לה בנאום דומם חוצב להבות על חוצפתה ומתחילה להזכיר לה את כל החודשים הארוכים בהם הייתי יעילה למוות ופעלתי ללא לאות רק למען אחרים.
אחרי נאום שכזה רגשות האשמה נחלשים ומופיעים שוב רק למחרת כשאני מביטה שוב על ערמת הדואר ושואלת את עצמי מה התירוץ שלי היום לכך שלא טיפלתי בזה עדיין.
רק מורה יבין נפשו של מורה עמית בימים אלה של החופש הגדול, כדברי המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק:
"ביום קיץ, יום חום, עת השמש ממרום
הרקיע תלהט כתנור היום,
עת יבקש הלב פינת שקט לחלום...
זר לא יבין את זאת..."
(ביום קיץ יום חום-ביאליק)