”ידעתי שאם אוציא עוד שיר אחרי האלבום, זה חייב להיות אחרת”
הזמר והיוצר רועי קריאף מיבנה מוציא סינגל חדש בשם ”קצת אור”, מגלה מה גרם לו לדחות את הוצאת אלבומו הראשון ”הגיע הזמן” עד לשנת 2020 ומדבר על אהבתו הגדולה למוזיקה
"לפעמים מה שמונע מאיתנו לפרוץ ולהגשים את עצמנו זה דווקא הפחד מההצלחה ולא מהכישלון. כך, בצורה מטאפורית במשך שנים עמדתי למרגלות הר גבוה אבל מה שהעסיק אותי, עוד לפני שבכלל התחלתי לטפס עליו, הייתה השאלה האם האוויר בפסגה יהיה דליל מדי. חשיבה של הכל או כלום הובילה אותי בעיקר לכלום, מבלי להבין שיש הרבה שלבים בדרך. כך למשל, אני זוכר שבגיל 25 הגעתי, כולי מהוסס, לקורס שמיועד לזמרים ואחד המשתתפים אמר לי: ’גיל 25 זה אחלה גיל לאלבום ראשון’. אני בכלל לא הייתי במקום הזה, ולכן לא המשכתי את הקורס בגלל אותה הססנות. כתיקון, תשע שנים לאחר מכן למדתי בקורס דומה בבית הספר למוזיקה רימון, ואלבומי הראשון יצא רק בשנת 2020. מסתבר שגיל 35 זה גם אחלה גיל לאלבום ראשון ולא סתם קראתי לו: ’הגיע הזמן’. כנראה שהייתי צריך לעשות את הדברים לאט ובצורה מתונה, לטפס שלב ועוד שלב על אותו הר מפחיד, שאני עדיין רחוק מפסגתו, ולעבור עם עצמי תהליך פנימי כדי להשתחרר מהחסמים".
כך מספר הזמר והיוצר רועי קריאף, בן 37 מיבנה, שמוציא סינגל בשם "קצת אור" לאחר שנתיים הפסקה מצאת אלבומו הראשון. כנער הוא היה חבר בלהקה העירונית של יבנה, וכאמור בשנת 2020 הוציא את אלבומו הראשון "הגיע הזמן" הכולל עשרה שירים מקוריים שהוא כתב והלחין. "גדלתי כאח צעיר לשתי אחיות ולאח גדולים יותר. כילד הייתי יותר טיפוס של בית. מאז ומתמיד אהבתי לשמוע מוזיקה, ומגיל מאוד קטן אהבתי לשיר ושיחקתי בהצגות ובטקסים של בתי הספר. כנער התחלתי להתנסות בכתיבת שירים מקוריים וגיליתי שאני אוהב את זה. בכלל, כל עולם האומנות עניין אותי, כולל ציור וקומיקס. למדתי תקשורת חזותית ועיצוב גרפי בתיכון וגם אחרי השירות הצבאי. דרך אגב, פרויקט הסיום שלי היה על מיתוג לבית ספר לזמרים. זה תמיד ריגש אותי יותר. השירה והמוזיקה תמיד בערו בקרבי, וכך בשלב מסוים זנחתי את התחום שלמדתי ולצייר מתחשק לי לעיתים רחוקות. הרגשתי שהשילוב בין כתיבה, הלחנה ושירה זו הדרך שבעזרתה אני מביא את עצמי לידי ביטוי בצורה האמיתית והנכונה ביותר".
מילות השיר "קצת אור", שאותו עיבד מוזיקלית המוזיקאי ניר בכר, מדברות, בין היתר, על הפחדים ועל הספקות שצריך להתגבר עליהם. רועי: "מחקרים רבים מראים שבערוב ימינו נתחרט כנראה בעיקר על דברים שלא עשינו מאשר על דברים שעשינו, ולכן צריך פשוט ללכת על זה. את האלבום הראשון שלי הוצאתי בעיקר עבורי וכהגשמת חלום אישי. למרות שטכנית הוא זמין לכולם ביוטיוב ובכל הפלטפורמות האחרות, לא עשיתי מאמץ אמיתי להפיצו. לכן מעטים מאוד נחשפו אליו, בעיקר בסביבה הקרובה, קרובי משפחה וחברים ברשתות החברתיות. ’קצת אור’ הוא ניסיון ראשון מבחינתי לתת הזדמנות אמיתית וללכת עד הסוף. זה שיר שאני מאוד מאמין בו ורמת ההפקה שלו גבוהה יותר. לראשונה גם הופק קליפ לשיר שלי והייתה הפצה נרחבת לתחנות הרדיו. אחרי הפסקה של שנתיים, ידעתי שאם אוציא עוד שיר אחרי האלבום, זה חייב להיות אחרת".
לדבריו, מעבר לשמחה ולגאווה שהרגיש לאחר צאת אלבום הבכורה שלו, "הייתה גם תחושה מוזרה של מעין ’מסיבת סיום’. אמנם הגשמתי חלום גדול עבורי אבל שאלתי את עצמי: מה עכשיו?, לאן זה קידם אותי?, מה עוד אפשר לחלום? והאם המוזיקה הייתה עוד וי שסימנתי לעצמי או ייעוד של ממש? אם מדובר בייעוד, כפי שחשבתי, אז מדוע אני מרגיש רוויה? והיכן באמת אותה המוזה כשצריך אותה לכתוב שירים חדשים? כל זה התרחש בתקופה של מגיפה עולמית שבה המציאות השתנתה לחלוטין. אז התוודעתי לאמרה: ’מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך’ המיוחסת לבעל שם טוב. למרות שאיני אדם דתי, אהבתי את המשפט הזה שמדגיש את הצורך הבסיסי לשמור על הדברים הקטנים והחשובים שעושים לנו טוב כלהבה, שמאירה ועוזרת להתגבר על ספקות, פחדים וכל מה שמעכב אותנו. הייתי נוסע לים בסוף השבוע, נרגע ומדי פעם רושם איזו שורה בפתקים הדיגיטליים בטלפון הסלולרי שלי. כך שורה ועוד שורה התחברו בסופו של דבר לשיר, אולי המדויק ביותר שכתבתי, מהמילים עלתה המנגינה ושוב בערה בי חדוות היצירה".
הוא מספר כי חיכה לזמן הנכון מבחינתו להוציא את "קצת אור" ומרוצה מהתגובות שהוא מקבל לשיר. "אנשים רבים שאני מכיר וגם כאלה שאני לא מכיר הגיבו לי שהם מאוד התחברו לשיר ולביצוע שלי. הקליפ כבר הגיע לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב וברשתות החברתיות, וזו גם הפעם הראשונה ששיר שלי זכה לכמה השמעות ברדיו, שזה כשלעצמו ציון דרך משמעותי מבחינתי".
אהבתו הגדולה של רועי למוזיקה באה לידי ביטוי בכך שהוא חווה כל הופעה מוזיקלית שהוא צופה בה מהצד של האומן. "מתחשק לי להצטרף לשירה, פיזית, על הבמה. רק שיתנו לי את המיקרופון. כשאני שומע שיר באוזניות אני במעין דמיון מודרך, כאילו אני שר אותו על במה גדולה או קטנה. אני קצת מתקנא בזמר או בשיר שמצליח, כי אני מאמין שאני או השירים שאני כותב, טובים לא פחות. זה לא קורה לי בתחומים אחרים כמו במשחק כדורגל שבו אני צופה או כשאני נהנה מארוחה משובחת במסעדה. אני מחובר בעיקר למוזיקה ישראלית וזוכר שבתקופות שונות בנעוריי היו לי קלטות של אביב גפן וגם של זוהר ארגוב, כך שספגתי השפעות מכל סגנון מוזיקלי. כיום אני מתחבר יותר לשירים שקטים עם טקסט עמוק ומרגש, וזה מה שאני מנסה ליצור. מדי פעם להיט פופ קצבי או היפ הופ מצליחים להתגנב לפלייליסט שלי, אבל אני חייב להתחבר למילים".
אמנם הוא התנסה בכמה שיעורי נגינה על גיטרה, אבל אינו מנגן ולא למד מוזיקה בצורה מסודרת. "מכיוון שהעשייה שלי במוזיקה התחילה בגיל מאוחר יחסית, העדפתי להתמקד בכתיבת שירים ובשיפור יכולות השירה שלי, שהיא למעשה כלי הנגינה שאיתו אני בא לידי ביטוי. כמי שלא מנגן, אני כותב את השיר ולאחר מכן בונה לו את הלחן, המלודיה, שמתנגנת לי בראש. כשהשיר מגיע לשלב העבודה, המוזיקאי והמפיק שאיתו אני עובד יודע לתרגם את המלודיה הזאת לאקורדים ולעיבוד הסופי. תהליך זה, ממלודיה שזמזמתי לעצמי עד למוצר המוגמר, הוא פשוט קסם שבכל פעם אני מתפעל ממנו מחדש".
מה אתה מרגיש כשאתה שר?
"השירה היא אהבה מאוד גדולה שלי ודרך לביטוי רגש בצורה חשופה, בין אם באולפן שבו השירה יותר טכנית, על במה מול קהל ששם הפידבק מיידי, או סתם כשאני שר לעצמי. לא פעם צפים רגשות תוך כדי השירה, ואני מקווה שהם עוברים למאזינים. השירה וגוון הקול שלי עוברים טוב יותר בשירים שקטים, אולי יותר עצובים. יש מספיק אומנים וזמרים, שיודעים לכתוב ולבצע הרבה יותר טוב ממני להיטי מסיבות מקפיצים וכבודם במקומם כי לכולם יש מקום וקהל".
הוא מודה בכך שהוא עשוי להיראות אדם מופנם לאנשים שאינם מכירים אותו. "תמיד קיים אלמנט ההפתעה כשמגלים שאני זמר. אני אף פעם לא ’מנפנף’ בכך ולפעמים כשאני מספר את זה בדרך אגב לקולגה מעבודה, השמועה רצה ואז לפתע אני מקבל פידבקים מאנשים אחרים. לא חסרות דוגמאות לאומנים מופנמים שעל הבמה משתחררת אצלם ’חיה’ אחרת, שמביאה לידי ביטוי פן אחר באישיותם. מעבר לכך, מופנמות לא צריכה להיות סיבה לאי מימוש עצמי והגשמת חלומות. לא היה לי מעולם פחד במה, ומגיל צעיר הייתי אוהב להופיע, אם זה במשחק בלהקה העירונית או בשירה בטקסים ובמסיבות סיום בבית הספר. בשלב זה כמעט ולא יוצא לי להופיע מול קהל, אבל כשיש הזדמנות אני מאוד נהנה".
חלק גדול משיריו נכתבו ממקום מאוד אישי, ולכן במשך שנים הוא נמנע מלחשוף אותם. "מצד שני, כשיש שירים שאני מאמין בהם, זה מתסכל לשמור אותם לעצמי ולהימנע מהיצירה. יש לא מעט יוצרים שיכולים להזדהות עם הפרדוקס הזה. בהתחלה הרגשתי יותר נוח לשחרר שירים שנכתבו בגוף שני, או כאלו שנכתבו מתוך תסריט בראשי ופחות מתוך חוויה אישית שלי. בהמשך הרשיתי לעצמי להוציא שירים שנחשבים עבורי לאישיים מאוד, אבל התגובות שקיבלתי גרמו לי להבין שאנשים מזדהים עם הטקסט ושכל אחד משליך על עצמו את המילים שכתבתי. אם אין הזדהות, המילים של שיריי לא יעניינו את האנשים, ולכן אין באמת ממה לחשוש בחשיפה כזאת. ברגע ששיר יוצא, כמה שהתלבטתי לגביו אני רק רוצה שיגיע לקהל גדול ככל האפשר".
כיצד מפרגנת משפחתך לשירים שלך?
"בני המשפחה שלי תומכים ומשתפים כל שיר חדש שלי. למעשה המבקר הכי גדול שלי במשך השנים הייתי בעצם אני. חשבתי שלעסוק במוזיקה זה לא רציני ושאני צריך למצוא עבודה מסודרת. כך יצא שמצד אחד עבדתי בעבודות מסודרות כמו בנקאי, אבל מנגד לא עסקתי במה שאני אוהב, אפילו כתחביב. לכן שמעתי בכל מקום: ’אתה מבוזבז’. כיום אני כבר יודע לשלב בין הדברים בצורה מאוזנת, כמו כדור פורח שנמצא בשמים אבל עדיין קשור לאדמה. היציבות הכלכלית והתעסוקתית מאוד חשובה לי על מנת שאוכל להרשות לעצמי להמשיך ליצור. אני לא יודע אם זה ’חיידק’ שעובר בתורשה, אבל גם אחותי הגדולה אוהבת מוזיקה ובעבר גם הוציאה אלבום עם שירים שאת חלקם כתבה והלחינה בעצמה. גם אבא שלי אוהב מוזיקה ומספר שבצעירותו רצה להיות מתופף".
