האם אפשר לפתור קונפליקטים בחיי הנישואים

אז מהי ההגדרה של קונפליקט?

מקור המושג קונפליקט הוא במילה הלטינית conflictus, שמשמעותה "להכות יחד בכוח". הגדרות שונות למושג קונפליקט: "קשיים הבאים לידי ביטוי בין לפחות שני צדדים התלויים זה בזה, המבטאים רגשות חזקים הנובעים מהבדלים בתפיסות של צרכים אישיים, ערכים או משאבים" (Donohue & Kolt, 1992 )Glasl (1999) מדגיש כי מספיק שרק צד אחד ייתן פירוש קונפליקטואלי למצב, כדי שתהיה התחלה של קונפליקט. כפי שאני רואים, המחקר הסוציולוגי מכיר בקונפליקט כמציאות אינהרנטית (שתולה) לקיום האנושי, ולכן הוא ברירת מחדל אוניברסאלית בכל מפגש בין שני צדדים. מה שמביא אותנו להבין, כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מחיינו האישיים והזוגיים. ככזה – שומה עלינו לדעת "לנהל" אותו. לנהל אמרתי, ולא לפתור!

הבחנה בין ניהול קונפליקטים ובין פתרונם

בבית משפחת נ’, בעוד אמא אופה חלות לשבת במטבח, נשמעות זעקות מחדר הבנות. אמא נבהלת לראות מה קרה, ומוצאת את שתי ה"תכשיטיות" שלה נאבקות על תפוז. כל אחת טוענת שהתפוז שלה.

אמא – אשת חינוך מדופלמת – הלכה לשיטת "פתרון הבעיות": נגשה למטבח, נטלה סכין, ובתרועת שמחה חצתה את התפוז לשני חלקים. אלא שמיד כשהסתובבה וחזרה לקערת הבצק, שכבר הספיק לגלוש, היא שמעה את הבנות מייללות שוב. מתברר, שה"פשרה" לא פתרה את הקונפליקט, משום שכל אחת ראתה בתפוז פוטנציאל אחר. האחת רצתה לעשות ריבה מהקליפה, והשנייה רצתה לסחוט ממנו מיץ...

זהו סיפור הממחיש את הצורך בניהול הקונפליקט. אז אם סיכמנו שסיבות לאי הבנות יהיה תמיד, מתוקף הניסיון, הפרשנות, התפיסות השונות וכו’ - הרי, שמה שחשוב הוא לא על מה מתעוררים חילוקי הדעות, אלא איך מנהלים אותם. היום יצאו ממשרדי אמא ובת מחובקות, אחרי שבמשך שנים האם טוענת שהבת מגלה חוסר אכפתיות ולא עוזרת בבית, והבת טוענת שלא מעריכים את מה שהיא עושה ורק מבקרים אותה. האם טוענת שהיא כלל לא מתכוונת לבקר, "רק להעיר". מה שגרם להן להתחבק, אחרי חיים שלימים של דיסהרמוניה, הוא שינוי נקודת המבט, וההזדמנות לנהל את חילוקי הדעות (דרך צד ג’), להקשיב ולקבל דרך שלישית.

מקרה אחר הוא זוג נשוי טרי, שהגיע אלי לאחר שהמשפחה המורחבת בחשה ביחסים שלהם, והביאה אותם לסכסוך מתמשך על רקע קונפליקט נאמנות לערכים התרבותיים האוטנטיים, כשכל צד מנסה להכתיב את המסורת שלו בתוך הזוגיות המתהווה. בעבודה נכונה, מצליחים למצוא נתיב לתקשורת, שהפתרון שלו הוא לא ויתור על חצי-חצי, אלא פתרון שלישי - לתלות שלט על הדלת: "כאן בונים! הכניסה לזרים אסורה! כאן נבנה בית מקדש שלישי. זה לא מקדש ראשון של צד א’ ולא מקדש שני של צד ב’. שניהם לא היו עם קיום נצחי – הקיום הנצחי הוא באינטגרציה של שני בתי המקדש.

אם תשאלו אותי – אני לא מאמינה בוויתורים. ויתור הוא קונפליקט מתגלגל.איך אני יודעת?

המחקר מבחין שני סוגי שינויים: שינוי מסדר ראשון – הוא כמו משחק על לוח דמקה. אחד אוכל את השני, והשחקנים זזים רק מהלך אחד. שינוי מסדר שני – הוא שינוי שמביא למצב בו הבעיה נפתרת במהותה (זה אפילו יותר משח-מט). מכאן אתם מבינים מדוע ויתור הוא שינוי מסדר ראשון – האדם מרגיש שמגיע לו פרס נובל, כי הוא "עבד" על עצמו (ואם תשאלו, אוי, הוא לא רק עבד על עצמו, הוא גם עובד עלינו שהוא עבד על עצמו...). איך אני יודעת? כי הוא מצפה שבפעם הבאה יבואו לקראתו. זה לא ויתור, זו חבית מתקתקת של חמר נפץ. כי בפעם הראשונה (או השנייה) שהוא לא יקבל את התמורה לאגרה - כל ה"עסקה" מבוטלת, והוא יוצא בשאגות, איך זה שוויתרתי ולא קיבלתי תמורה. ויתורים זה האצטלה דרבנן של הקדושים המעונים, או בשפה הפסיכולוגית ה"קרבניים".

ישנם 5 שלבים בנישואין. שלב ראשון – הוא שלב ירח הדבש והאופוריה. זהו שלב חשוב לבניית החוויות הרומנטיות, הזוגיות, אך הוא שלב בו יש ניתוק מהמציאות. בשלב השני מתעוררת הזהות האישית עליה ויתרו בני הזוג בשלב הראשון, ומתחילים מאבקי כוחות, מה שאנו מכירים כקונפליקטים. זהו שלב שנועד לחלץ את הזוג מהאשליה הקוסמת של ירח הדבש, ומהנתינה המופרזת בקשר, עד כדי אבדן הזהות האישית. בשלב השלישי - שלב העצמיות - חלה רגיעה, וכל אחד מבני הזוג יוצר את ה"לבד" שלו ומחזיר לעצמו את הזהות. בשלב הרביעי - שלב משבר המחויבות - עושים בני הזוג "חישוב מסלול מחדש", ובוחנים את הקשר תוך ניסיון למציאת שיווי משקל חדש, המאזן את הצורך ביציבות ובריגושים. השלב האחרון – שלב האינטגרציה - הוא שלב בו נבנה ה"ביחד". בני הזוג לומדים את סוד הנתינה המאוזנת. אז אני חייבת עוד סיפור, על זוג שהגיע אלי בשל משבר על רקע אירוע שקרה לאחד הילדים, שהוציא את הבית משיווי משקל. הטענה ששמעתי מהאם היתה: "אני כזאת, ואתה, בעלי (וגם כל המשפחה), צריכים ללכת לפי הראש שלי". לכאורה. קל לנו, האימהות, להזדהות אתה, כי אנו יודעות היטב שאשה היא עקרת הבית, והתורה ניתנה קודם כל לנשים, "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים. ולאשה ניתנה בינה יתרה... אבל רגע. באיזו זכות יכול צד אחד בזוגיות, ולא משנה אם הוא מבית יעקב או מעם לועז... להחליט ש"זה הראש שלי?". קוראות יקרות, המתכון לקונפליקט הוא גאווה, אטימות, ונוקשות.

ו - לא שכחתי - המתכון לניהול קונפליקטים הוא הקשבה, הקשבה, הקשבה ו... אינטליגנציה רגשית. ולמי שלא יודעת – האיבר שאחראי על ההקשבה הוא הפה – כשהוא סגור, כמובן. ניהול קונפליקט הוא היכולת להקשיב ולגלות דברים על הצד השני:

1. מהו המניע שלו?
2.  מהי המטרה אותה הוא מנסה להשיג (ומהן החלופות שלה)?
3. מה הצורך? מה הוא חסר?

זוכרים את סיפור התפוז? אם האם הייתה מקשיבה לבנות, מזהה את הצורך שלהן, את המטרה ואת המניע – הייתה יכולה למצוא פתרון שלישי, שהוא לא תפוז - אלא קליפה ומיץ. זו נקראת חשיבה מחוץ לקופסה. זהו פתרון יצירתי.

אסטרטגיות בניהול קונפליקטים

מודל ידוע, הנקרא "המודל הכפול" של תומס וקילמן (1976), מדבר על חמישה סגנונות הניתנים להסבר לפי מטריצה של שני משתנים: האחד הוא מידת הדחיפות שיש לי בהשגת האינטרס שלי, והשני הוא מידת הסובלנות שיש לי בהשגת האינטרס של הצד השני.

ההצלבה בין שני הפרמטרים הללו יוצרת 5 סגנונות:

      1. הימנעות – סגנון זה מפחית בחשיבות האינטרסים האישיים שלו ושל הצד האחר, או שהוא מעדיף להימנע מחוסר נעימות בקונפליקט ומחכה שהקונפליקט ייפתר מאליו.

2. ויתור – סגנון זה מתאפיין בשימת דגש לאינטרסים של הצד האחר ובהפחתת החשיבות של האינטרסים האישיים שלו. הוא יעדיף לספק את האינטרסים של הצד האחר גם אם זה בא על חשבון האינטרסים האישיים שלו. הדבר יכול לנבוע מכך שהוא חש שאין לו סיכוי, ולכן מעדיף לוותר. אפשרות נוספת היא הצורך לרצות על מנת לשמור על יחסים תקינים עם הסביבה שלו, או לקוות שבפעם הבאה הצד השני יוותר עבורו.

3. תחרות – סגנון זה רואה באינטרסים שלו חשיבות ניכרת על פני האינטרסים של הצד האחר, ולכן ישקיע את כל משאביו בהשגתם.

4. שיתוף פעולה – לסגנון זה האינטרסים של שני הצדדים (שלו ושל האחר) חשובים באותה מידה. סגנון זה יעשה מאמץ למציאת פתרון של win-win, המשרת את כל הצדדים. הדבר יכול לנבוע מהצורך ביחסים תקינים עם הסביבה או מאינטרס אחר מול הצד השני. סגנון זה דורש תקשורת טובה, יכולת הבנת הצרכים של האחר, גמישות ויצירתיות במציאת פתרונות.

5. פשרה – סגנון זה מייחס מידת חשיבות סבירה של דאגה לאינטרסים שלו ושל הצד השני. הוא מנסה למצוא פתרון שיאפשר לכל צד לממש חלק מהאינטרסים שלו, וזאת מתוך אמונה שלכל אחד יש הזכות למימוש האינטרסים שלו. פשרה בהכרח מושגת על ידי ויתורים הדדיים. על אף שהפשרה היא פתרון קל יחסית להתמודדות ונתפסת כפתרון הוגן, היא יכולה ליצור תחושת תסכול, מאחר שאף אחד מהצדדים לא הצליח להשיג את האינטרסים שלו.

סגנונות הוויתור וההימנעות דורשים את האנרגיה הנמוכה ביותר בניהול הקונפליקט, בעוד שלושת הסגנונות האחרים דורשים משאבים ואנרגיה גבוהה יותר.

שיתוף פעולה הוא הסגנון המומלץ ביותר.

אז מה היה לנו כאן?

הבנו שקונפליקט הוא תופעה אוניברסאלית שהקב"ה "הטמין" בתוך התא המשפחתי כדי להכריח אותנו לצאת מאזור הנוחות ולחפש את האמת השלישית, שהיא אינטגרציה של שתי אמיתות (ולא מתחת לפנס, אלא הרחק מאזור הנוחות) – מה שאנו מכירים כ"עבודת המידות". להגיע למידה הנכונה זו עבודת חיים, כפי, שאמר רבי ישראל מסלנט – לשנות תכונה זה הדבר הקשה ביותר. הדרך לעשות זאת, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב, היא ע"י נשיאת הפכים. הפכים שקיבלנו בקוד הזוגיות, שבנוי על הפכים, כדי שנגיע לדרך האמצע, כדברי הרמב"ם. ישנם סגנונות שונים לניהול קונפליקטים. יש מיומנויות "רכות" כמו ויתור, פשרה והימנעות, ויש מיומנויות קשות כמו כפיה, איום, תחרות. אבל דרך האמצע היא היכולת לשים את האגו בצד, ולשאול מה ה’ רוצה ממני.

לכן המסקנות הן:

1. כבדו את הקונפליקט - פתחו לו את הדלת אל לבכם .
2. הקשיבו. אל תנסו להעלים, לחנוק, לכפות את דעתכם או להימנע מעימות.
3. אל תחפשו לעשות ויתורים, כי אם למנף ולסנתז בין שתי הדעות.
4. זכרו שהשכינה אוהבת שלום, אך עם זאת, הכניסה לתוך הזוגיות הראשונה של אדם וחוה את המתכון של "עזר כנגדו" מתוך הבנה שהיות האדם לבדו ("זו אני", "לפי הראש שלי"...) מביאה לגאווה ולנפרדות מה’ אחד.
5. ומי ש"זוכה" - ומלמד זכות על בן זוגו - רואה את הזוך שבו, ומזכך את הטוב מן הרע - זוכה לחיים של טוב, כפי שהיו ליעקב, חיים של זיכוך יתרון האור מן החושך. חיים שה "כנגד" – הוא ה"עזר" לעשות את התיקון של "והיו לבשר אחד".

זו זוגיות שתחזור להיות אחרי 120 שנה לנשמה אחת גבוהה יותר, מתוקנת יותר ונושאת את שני ההפכים. כי נשיאת הפכים היא אמצע, וממוצע מחבר בין שתי קצוות ש"שתיהן רע", לשון הרמב"ם.